תמונה מאתר מידה, צילום מסך מחשב.

יותר מכל, פרופ’ רות גביזון תיזכר בעיני כמשפטנית מבריקה ומרשימה שלא רק ביקרה נוקבות את האקטיביזם השיפוטי של בג”ץ, ולא רק הניחה מסד לאמנה חדשה בין יהודים בענייני דת ומדינה ביחד עם הרב יעקב מדן – אלא בעיקר כמי שפעלה רבות להגדרת זהותה היהודית של ישראל כמדינת הלאום היהודי, תוך שמירה על זכויות האזרח.

רות גביזון הייתה מאמינה נלהבת ביכולתה של ישראל להיות גם יהודית וגם דמוקרטית, והצדיקה אידיאולוגית את השילוב בין שני היסודות החשובים במידה שווה, בתפיסתה כי האיזון ביניהם לא צריך להיות מוכרע בבית המשפט אלא בדרך של פשרה והבנות בין כל הקבוצות בציבוריות הישראלית.

לאחר שנמנתה על מייסדי ‘האגודה לזכויות האזרח’ משורותיה פרשה לימים תחת מחאה, היא ייסדה בשנת 2005 את עמותת מציל”ה (מרכז למחשבה ציונית, יהודית, הומניסטית וליברלית), במסגרתה פרסמו חוקרים ומשפטנים ניירות עמדה בסוגיות העומדות על סדר היום הציבורי כמו התמודדות עם הגירה בלתי-מוסדרת, שיבת פליטים פלסטינים לתחומי מדינת ישראל, חשיבות חוק השבות, מגמות דמוגרפיות ומסגרת אזרחית לנישואין וגירושין.

אך מה הייתה תפיסת עולמה של פרופ’ גביזון עצמה לגבי הביטוי החוקתי הראוי למדינת ישראל כ”מדינה יהודית ודמוקרטית”? בפרסומיה הרבים, האקדמיים והפובליציסטיים, היא עמדה על המתחים והסיכויים לגבש את ישראל כמדינה כזו, והייתה המשפטנית הבולטת שעסקה בסוגיות אלה ביסודיות, מתוך הבנה עמוקה של מורכבותן והמטען הציבורי.

בספרה ‘ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית’ (1999) התמודדה גביזון עם הטענה לפיה ישראל אינה יכולה להיות גם יהודית וגם דמוקרטית. לדידה, אין שום דבר יוצא דופן במדינת ישראל כמדינתו של הלאום היהודי, והגדרה כזו אינה סותרת את הרעיון הדמוקרטי הבסיסי. גם הגדרת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בחוקי היסוד אינה טומנת בחובה סתירה פנימית, שכן לדידה הדמוקרטיה היא פורמלית והיהדות אינה היהדות ההלכתית. כך השתיים יכולות, ואף צריכות, לדור יחדיו. לעומת המושג “מדינת כל אזרחיה”, גביזון הציבה את “מדינת כל לאומיה” שאינו פוגע במעוניינים בשימור ובביסוס הייחוד הלאומי-היהודי של ישראל.

מטבע הדברים, בחיי המעשה מתעוררים מתחים היוצרים דילמות בין אופייה היהודי של ישראל לבין אופייה הדמוקרטי, אולם אין פירוש הדבר כי יש להכריע בין שני הערכים ולפסול אחד מהם. “האופי היהודי של ישראל אינו מתייחס לדמוקרטיוּת רק מן הכיוון השולל או המתוח”, הדגישה. “במובן חשוב, הוא תוצאה טבעית של העובדה שישראל מיוסדת על מאפיינים דמוקרטיים”, שהרי אופייה וצביונה של מדינה דמוקרטית משקפים בהכרח את רצון הרוב. אלה הפוסלים עקרונית, בשם הערכים הדמוקרטיים, את הלגיטימיות של ישראל כמדינה יהודית, אינם רואים בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ערך חיובי הראוי להילקח בחשבון לצד ערכים אחרים, ואינם מכבדים את רצונו הדמוקרטי של הרוב היהודי. וכך הצהירה בספרה:

“אני סבורה כי ישראל, כמדינה המממשת את חלומו של העם היהודי להגדרה עצמית, יכולה להיות דמוקרטית גם במצבה הפוליטי-החברתי המורכב ככל שהמאפיינים הדמוקרטיים יתחזקו בה – כך יגדלו הסיכויים כי הקבוצות השונות המרכיבות אותה יוכלו להתקיים בה, זו בצד זו. קבוצות אלה צריכות לקבל על עצמן את הדמוקרטיה, ולהסכים לתביעותיה. סביר להניח כי הן יעשו זאת רק אם ישתכנעו כי מחויבות לדמוקרטיה תשרת גם את האינטרסים הפרטניים שלהן. נראה שדרישה זו יכולה, אובייקטיבית, להתקיים. עם זאת, עד כה נראה כי קבוצות הרוב לא השכילו לתת למיעוטים – ערבים ויהודים כאחד – את הדרוש לצמצום ניכורם, וכי המיעוטים לא נדרשו לקיים, מצידם, מחויבות מינימלית למדינה שבה הם חיים, ואשר מספקת להם מידה סבירה של רווחה וביטחון”

גישתה היסודית של פרופ’ גביזון הייתה אפוא כי “חשוב להתאמץ ולהעניק משמעות להעדפתם הברורה של רוב תושבי ישראל כי מדינתם תהיה דמוקרטית, אך תתייחד גם ביהודיוּתה. ניתן אף לומר כי התייחסות רצינית להעדפה זו מתחייבת מן הדמוקרטיוּת של ישראל”. גביזון הראתה כיצד השילוב בין דמוקרטיות ליהודיות אפשרי, ואף ניתן להצדקה, ואולי אף עדיף – בטווח הנראה לעין – על חלופות סבירות. עם זאת, לדבריה “חשוב להדגיש כי למרות שהשילוב אפשרי, הוא אינו מובן מאליו. בשני השסעים – הפנים-יהודי והיהודי-ערבי – מתגלעים סדקים בלכידות החברתית, שהיא תנאי מרכזי ליציבות השילוב”.

‘חביב אדם שנברא בצלם’
ובמה התבטאה לגישתה יהדותה של המדינה? זו קשורה בעיקר ללאומיות היהודית ולא רק לדת היהודית. באחת הרשימות שפרסמה טענה בלהט כי “חלק גדול מן החילונים היהודים אינם רוצים לעשות הפרדה של הלאום מן המדינה. בדומה, חלק גדול אף יותר של הערבים בישראל אינם רוצים בהפרדת הדת והלאום מן המדינה ומן החיים הציבוריים. רוב גדול בשתי הקבוצות אינו רוצה במדינה אזרחית ניטרלית. הבחירה היא בין מדינת לאום יהודית ובין מדינה אזרחית ניטרלית”. ואילו בספרה ניתחה:

המתח בין יהודיות לבין דמוקרטיות נתפס בקרב היהודים כמתח פנים-יהודי, שבו החילונים בעלי המחויבות לליברליזם מייצגים לכאורה את ה’דמוקרטיות’, ואילו שומרי המצוות על כל גווניהם מייצגים לכאורה את ה’יהודיות’. ראייה זו מטשטשת את מגוון הדעות הגדול הקיים בקרב יהודים ציונים, שאינם דתיים, ביחס לאופייה היהודי של המדינה. היא מסייעת להשרשת התפיסה – המוטעית והמסוכנת – כי הציונים החילונים אינם מעוניינים להבטיח את האופי היהודי של המדינה. היא משרתת את אלה התופסים את היהודיות כזהות דתית בהכרח… אין תקומה למפעל הציוני בישראל אם לא תחוזק דווקא התפיסה הלא-דתית של היהודיות, שכן חולשת הזהות היהודית ניכרת בעיקר במגזר החילוני”

ואכן, בצדק סברה פרופ’ גביזון כי “רוב היהודים החילונים במדינה חפצים בייחודה ב’יהודי’ של המדינה, גם אם לא במובן הדתי הטהור, ומעוניינים לשמור על זיקה פעילה אל המסורת ואל התרבות היהודית”. כדבריה במאמר בכתב העת ‘תכלת’ מ-2002: “הייחוד היהודי יכול להתבטא, למשל, במדיניות הנוגעת לענייני הפרהסיה הציבורית. החלטה מוסמכת בנושא זה, כל עוד אינה פוגעת בזכויות של פרטים וקבוצות, מתיישבת בהחלט עם הדמוקרטיה. המקרה המובהק ביותר הוא השבת… דווקא ליהודים חילונים רבים יש עניין בכך שהשבת תישא אופי ייחודי, שונה מזה של ימי השבוע האחרים. דווקא הם מעוניינים ביום שבו רוב הציבור היהודי בישראל אינו טרוד בבעיות של עבודה ופרנסה, ויכול להתפנות לפגישות ופעילויות שקשה יותר לעסוק בהן בשאר ימות השבוע”.

גביזון ביטאה את תפיסתה זו גם באמנת גביזון-מדן: “יום השבת הוא יום המנוחה הרשמי בישראל. אנשים לא יועסקו ולא יידרשו לעבוד בייצור, במסחר ובשירותים בשבת. תרבות, בידור ותחבורה במתכונת מופחתת יקוימו לפי הצורך”. לימים הביעה מורת רוח על רמיסת צביון השבת במרחב הציבורי. ברב-שיח שנערך ב-2003 ב’מכון הישראלי לדמוקרטיה’, אמרה פרופ’ גביזון דברים כדורבנות:

…ולבסוף הערה באשר לקניונים. ייתכן שאי-אפשר יהיה לסגור את שפיים בשבת. הייתי רוצה לסגור את שפיים בשבת. חשוב לי מבחינה תרבותית לסגור את שפיים בשבת. אבל אני מוכנה לקחת בחשבון שבעניין זה איחרנו את המועד. ובכל זאת, הדבר אינו מפריע לי כל כך. בכל חברה יש הבדל בין אליטות תרבותיות ובין הציבור. הציבור אמנם עושה כרצונו, אבל את קשת האפשרויות של רצונותיו נותנות לו האליטות. והאליטות שלנו חטאו כולן, בעיקר האליטה החילונית. איפה ברל כצנלסון, שהבין שהשבת או ט’ באב חשובים לחילונים? איה ברנר ואחד העם וברדיצ’בסקי, שניהלו מלחמת תרבות משום שהיו דור ראשון לגאולה אבל גם משום שהבינו שבלי תרבות אין עם? מה שעושים היום החילונים הוא חתירה תחת היכולת שלנו להתקיים, והציבור הדתי צריך להיות שותפנו למאמץ, ולא בפטרונות דתית, להסביר לחילונים שהם שפכו את התינוק עם המים. היום אין לחילונים תרבות. אנחנו צריכים לייצר אותה מחדש, ולא רק מארון הספרים היהודי, אלא מרות קלדרון ומכל הגוונים התרבותיים המתחילים להיבנות כאן. התהליך יהיה ממושך, אבל אם תהיה אליטה נחושה שתילחם בכסף ותעדיף מדינה יהודית, ששבתותיה לימודים וישיבה בבית ונסיעה לביקורי קרובים ומכרים, ולא קניות כי קניות זה חול, עוד תהיה לנו תקומה. אני חושבת שהחילונים רוצים שלא יהיה להם רק חול. הם רק אינם יודעים איך עושים זאת, ועל כן הם עורכים קניות. אנחנו צריכים אפוא לעזור להם לקיים חיים של משמעות: בשבת אפשר לעשות פעילות של שיח פוליטי או ספורט; רק לא חולין. ונזכור שההבחנה בין חולין ומנוחה ורגיעה היא הבחנה תרבותית קריטית”

בהרצאה אחרת, המשיכה גביזון לקוות כי “דור הילדים היהודים שיגיעו לבית המשפט העליון ידעו שאת האימפרטיב הקטגורי של קאנט אפשר להגיד גם ב’יהודית’ של הלל הזקן; שכאשר הם ירצו לא להצדיק ענישה קולקטיבית, הם יוכלו להגיד ‘איש בחטאו יומת’; שאחרי פיגועים נוראים, כאשר נשקול איך להגיב, נזכור מי שאמר ‘נקמה כזאת, נקמת דם ילד קטן, עוד לא ברא השטן’. הייתי רוצה שיהודי חילוני ליברלי יהיה גאה להגיד: ‘חביב אדם שנברא בצלם’ ולהדגיש כי נאמר ‘אדם’ ולא רק ‘יהודי’; וכי ידע שגם בתרבות היהודית, על רבדיה ויוצריה, על כל עושרה האנושי, הלשוני והתרבותי, ישנם כל היסודות המאפשרים לנו כיום להתמודד עם הבעיות הפוליטיות, החברתיות והמשפטיות הרובצות לפתחנו”.

כאשר תהיתי בריאיון עמה ב’מקור ראשון’ בפברואר 2010 לגבי תפיסתה על מיהו יהודי, הסבירה גביזון כי על המדינה לפתוח אפשרות עקרונית של הצטרפות לעם היהודי שלא בדרך דתית: “אם תלמד עברית והיסטוריה יהודית, תחיה בקהילה יהודית, תקיים מסורות יהודיות וכדומה. הרישום בתעודת הזהות יכלול לא רק ‘יהודי’, אלא גם הצהרה לגבי דרך היותו של האדם יהודי. דווקא מכיוון שהעם היהודי קטן מאוד, והמדינה היהודית מאפשרת קיום שבו יש חיים יהודיים מלאים – אין שום סיבה לאפיין יהדות כהלכתית, מבלי לשקף את מידת הזיקה האמיתית, התרבותית או הזהותית, של האדם ליהדות”.

שאלתי אז האם לכן גם כל דרוזי ששירת בצה”ל הוא יהודי לשיטתה, ונעניתי בשלילה. “אלמנט חשוב בזהות היהודית מתבטא בעוצמה שבה האדם חש את המרכיב היהודי בזהותו, את המקום שהיהדות תופסת במכלול הזהויות שלו, הרצון שלו להתחבר עם העבר והעתיד היהודי”, הסבירה והוסיפה: “כלומר, האם הוא רוצה לגדל את משפחתו כחלק מהתרבות היהודית. לאורך שנים רבות קיים הקולקטיב היהודי, ואין לי ספק שהיכולת של העם היהודי לשרוד אלפיים שנות גלות היא אך ורק בשל העובדה שיהודיות הייתה חברות בקהילה הדתית המתבדלת, לטוב ולרע. מי שעזב את הקהילה הדתית בעצם התבולל, מיד או בתוך דור אחד. מאז האמנציפציה והחילון, לחילונים וגם לאנשים דתיים יש אלמנט הרבה יותר חזק של בחירה לגבי המשכה של הזהות היהודית שלהם והאופן שבה היא תתבטא. לכן עכשיו דווקא חשוב האלמנט הסובייקטיבי: הביטוי המעשי של הרצון להמשיך להיות יהודי, הוא גם להתחבר לעבר הייחודי כמקור מחייב או מקור תרבותי-לאומי-ציביליזציוני מעורר השראה”.

על שאלתי בדבר סיכויי השרידות של הערכים בהם אנו מאמינים כיום והאם יתקיימו אצל נכדינו, השיבה:

זאת השאלה הכי שאלתית בעיניי, ואין לי תשובה פשוטה וקצרה עליה. אין בידי מרשם שיבטיח המשכיות. התמונה הינה מעורבת. המודעות הגוברת של יהודים חילונים לצורך הזה ולבעייתיות שלו, מולידה צורות מגוונות של התעניינות במקורות. אחד העם וביאליק שאלו את עצמם בערוב ימיהם בנושא זה, וסיכמו שלא בטוח שיש מסלול אחר לשימור היהדות לאורך זמן מלבד הלימוד בחיידר. מנגד, הפרויקט החילוני מחזיק בינתיים מעמד מעבר לציפיות. מפעלי התחייה של העם, הספרות והשפה, לצד הייחוד התרבותי ועודף הייצוג המדהים של היהודים בתרבות, במדע ובמקצועות החופשיים – הם דברים שמעוררים השתאות ורצון לשמור על קשר עם המורשת היהודית. התרבות וההיסטוריה היהודית מהוות כוח מלהיב חזק, שניתן להנחיל אותו”

מוקש אידיאולוגי
שילוב הביטוי “מדינה יהודית ודמוקרטית” בחוקי היסוד שנחקקו בשנים 1994-1992 הביא מחד לדיון ציבורי נרחב על מהות השילוב והאפשרות להצדיקו, ומאידך הבליט את העיסוק השיפוטי בביטוי השנוי במחלוקת ציבורית. פרופ’ גביזון ביקרה לא אחת בפרסומיה ובהרצאותיה את התהליך הרואה במשפט כדרך לפתרון בעיות שבעיקרן אינן בעיות משפטיות, ואת גישת האקטיביזם השיפוטי לפיה “הכול שפיט”.

בהרצאתה בקונגרס העולמי למדעי היהדות בקיץ 1997, הסבירה גביזון כיצד “המשפט של חברה הוא בעיקרו תוצר של התהליכים החברתיים והפוליטיים בה. בחלקו הוא מבטא נורמות המוסכמות על הציבור כולו, כגון האיסור על רצח, אונס או שוד. בחלקו הוא תלוי באידיאולוגיה של הכוחות השולטים בחברה. כאשר מתעוררות בחברה מחלוקות אידיאולוגיות עמוקות, ראוי שהמחוקקים יהיו רגישים לעובדה כי המשפט, כמו מוסדות המדינה כולם, אמור להיות חלק מן המסגרת המשותפת לאוכלוסייה כולה. ראוי שהחוקים ישקפו הסדרים שיצדיקו את הדרישה שבני החברה כולם יהיו נאמנים להם… החלטות מדיניות, בעיקר כאשר הן מתגבשות בחוקים וזוכות אז לאכיפה בבתי המשפט ואשר יש בהן ניכור אידיאולוגי ברור, עלולות אפוא להחליש את היסוד המסגרתי המשותף של החברה המדינית והאזרחית. מובן כי חשש זה קיים יותר ובולט יותר ככל שהשסעים בחברה עמוקים ויסודיים יותר”.

פרופ’ גביזון הדגישה עוד כי “מצבו של בית המשפט בתנאים כאלה קשה למדי. אם המערכת החברתית-פוליטית משכילה להוציא את הבעיות האלה מהתחום המשפטי, בית המשפט יכול למלא את תפקידו בלא קושי: הוא אוכף את החוק, הוא ניטרלי והוא שומר את דימויו כמוסד האמור להגן על זכויותיהם של הכול, בלי קשר להשתייכותם האידיאית, הלאומית או הדתית. אלא שהמערכת הפוליטית לא תמיד היא יכולה לעשות זאת ולא תמיד היא רוצה לעשות זאת. מטעמים שונים יכול להיות ששאלות טעונות מאוד מבחינה אידיאולוגית תגענה אל בית המשפט, ולזה לא תהיה דרך פשוטה להחליט במסגרת חובתו לאכוף את החוק. במקרים כאלה בית המשפט נמצא בדילמה: כל תוצאה שיגיע אליה תיטה, בדרך הטבע, לצד אחד במחלוקת. הצד השני עלול לראות בדרך הטבע את בית המשפט כמי שנוטה נגדו. בעניינים אלה לא חשוב כל כך איך ינמק בית המשפט את החלטתו, אך ככל שמידת שיקול הדעת של בית המשפט גדולה יותר וככל שטיעונו של בית המשפט מהותי יותר ו’פורמליסטי’ פחות – יגדל הנזק לדימויו של בית המשפט כניטרלי בין הצדדים”.

פרופ’ גביזון סברה שיש להתייחס למצבים כאלה כמו ל”מוקש”. בית המשפט צריך להגיד למערכת הפוליטית: “אין זה תפקידי לפרק את המוקשים שלכם. את המוקשים שלכם, עם כל הכבוד, אני מחזיר אליכם. זאת הבעיה שלכם”. גביזון סברה כי בכך בית המשפט “יגן על עצמו, אבל לא רק על עצמו: הוא יכריח את המערכת הפוליטית להבין כי אי-אפשר לטפל בסוגיות האידיאולוגיות העמוקות והמפלגות האלה בדרך של הכרעה אחת ולתמיד, וכי יש צורך להתמודד עמן בדרכים אחרות”.

ויכוח מוזר בין ברק לאֵלון
לדוגמה הציגה פרופ’ גביזון בהרצאתה את סוגיית “מיהו יהודי”, סביבה קיימת מחלוקת אידיאולוגית עמוקה. “כלל לא ברור מדוע היה צורך להפוך אותה לשאלה הנידונה בבתי המשפט ולמה בוחרים חלק משופטיו להתמודד איתה לגופו של עניין”, טענה. “לטעמי, בית המשפט היה צריך לומר למחוקק דבר ברור: איני יודע מיהו יהודי, איני יכול לדעת מיהו יהודי, ואיני יכול להחליט מיהו יהודי. אני יכול לפרש חוק. תנו לי חוק ברור, ואני אאכוף אותו. כל עוד אין חוק ברור, אני מתכונן להשאיר את ההסדרים האופרטיביים למשחק הכוחות הפוליטי. נדמה לי שמבחינת בית המשפט זוהי התשובה הנכונה. נדמה לי גם שבראייה היסטורית, כאשר בית המשפט הגיב אחרת וניסה להיכנס למשחק לגופו, ההסדר שהניבה ההתערבות היה בסופו של דבר גרוע יותר מההסדר שיצרה המערכת הפוליטית בלא התערבות בית המשפט”.

את הוויכוח המפורסם בין אהרן ברק למשנה שלו פרופ’ מנחם אֵלון על שילוב יהודיות ודמוקרטיות כינתה “מוזר”, שכן זהו “ויכוח פוליטי על מחלוקות אידיאולוגיות שאין לו משמעויות משפטיות ברורות. ה’ניכוס’ שלו לתחום המשפטי נראה לי בעייתי, בעיקר מפני שהוא עלול לעודד את התפיסה כאילו מחויבות ליהדות או לדמוקרטיה או לשילוב מסוים ביניהם עשויה להכתיב תוצאה זו או אחרת במשפט כלשהו. בעיקר אני תמהה מפני שאני מסכימה עם שניהם שעקרונות וערכי יסוד כשלעצמם לעולם אינם קובעים תשובה למחלוקות ספציפיות”.

פרופ’ גביזון הצהירה אז כי “הוויכוח על ההסדרים שיש לאמץ כדי שישראל תגיע לשילוב טוב בין יהודיות ודמוקרטיות הוא עניין לדיון ציבורי כללי ולא לדיון משפטי”.

לימים קיבלה את המנדט הזה משרת המשפטים ציפי לבני, שביקשה ממנה לעגן חוקתית את זהותה היהודית והדמוקרטית של ישראל, סוגיה טעונה המפלגת את העם לחלקיקים נפרדים עד היום לאחר חקיקת חוק הלאום.

פשרה והבנות
בערך שחיברה על המושג “מדינה יהודית ודמוקרטית” באנציקלופדיה ‘זמן יהודי חדש‘, אפיינה פרופ’ גביזון כיצד “האיזונים בין יהודיות ובין דמוקרטיות הם מן הסוגיות האידיאולוגיות העמוקות ביותר של החברה בישראל. רק טבעי הוא כי שאלות כאלה תהיינה שנויות במחלוקת עמוקה בין יהודים ובין לא יהודים, בין דתיים ובין חילונים”.

“אלו הן סוגיות שלא ניתן בכלל להחליט בהן אחת ולתמיד. רובן קשורות לעניינים חברתיים, מדיניים, תרבותיים ודתיים מורכבים. אלה הם עניינים שבהם המשפט בכלל, ובתי המשפט בפרט, צריכים לנקוט משנה זהירות ולהתרחק מהכרעה בהם. בדרך כלל צריך להימנע בהם מהחלטות נוקבות”, סברה פרופ’ גביזון. “ואולם, אם יש מקום להכרעה, ראוי כי זו תיעשה בבית המחוקקים, אחרי דיון ציבורי רחב ומעמיק, ומתוך התחשבות בנקודות הראות והמוצא של כל הקבוצות החשובות בציבוריות הישראלית. אלה הן שאלות שהכרעה בהן צריכה להימצא בדרך של פשרה ושל הבנות, מתוך משא ומתן מתמשך, ולא בדרך של הכרעות ברורות על בסיס עקרוני, המכתירות ‘זוכה’ ו’מפסיד’, מי שמחויב לזכויות אדם ומי שמחויב להן פחות”.

בדו”ח שהגישה לשרה לבני, גביזון המליצה לחוקק את “חוק החזון” במקום חוק הלאום. “ישראל היא מדינת לאום שבחזונה שלושה מרכיבים עיקריים: יהודיות, דמוקרטיה, זכויות אדם”, היא טענה במסמך הראשון מסוגו. “כל אחד מהמרכיבים הוא מאפיין חשוב של המדינה, והם משלימים זה את זה. בניסוח מצומצם יש הסכמה רחבה בציבור היהודי על חזון המדינה השלם. מרכיב היהודיות בחזון המדינה קשה לבני המיעוט הערבי בישראל. עם זאת, החזון הישראלי השלם רואה אותם כאזרחים שווי זכויות, ושותפים מלאים במפעל המדינה. החזון המשולב, על כל מרכיביו, חיוני לחוסנה ולהצלחתה של המדינה. חוסן והצלחה של המדינה חשובים לרווחת כל תושביה, בלי הבדל דת או לאום”.

“חוק הלאום עלול להפר את האיזון החיוני לשמירת כלל החזון”, טענה פרופ’ גביזון במסמך. “בנוסף, חוק זה מבקש לקבע ברמת חוק יסוד הסדרים שאינם חלק מגרעין החזון. בכך הוא עלול לצמצם את ההסכמה הרחבה ביחס למרכיב היהודיות בגרעין זה”. ואילו “שאלות של חזון אינן שאלות משפטיות, ואינן צריכות להיות מוכרעות במשפט או בבית המשפט. עיגון חוקתי נפרד יעביר את זירת הבירור של מחלוקות על פרשנות החזון מהמרחב הציבורי והפוליטי לבתי המשפט. על רקע המציאות החוקתית בישראל, מצב כזה יגביר חוסר ודאות ומחלוקת”.

האם נבואתה לא הגשימה את עצמה במבט לאחור? שורת עתירות נגד חוק הלאום תלויות ועומדות בימים אלה להכרעת הרכב נרחב של שופטי בג”ץ. למרות שראתה בחקיקת החוק הלאום משגה, פסילתו על ידי בג”ץ לאחר שנחקק תהיה אף היא שגויה בעיניה. “חוק הלאום ניצב בליבתן של מחלוקות אידיאולוגיות ופוליטיות לגבי חזון המדינה, ובשאלה איזה מוסד צריך להכריע באשר לתוכן החזון”, היא אפיינה במאמר בעיתון ‘הארץ’. “השאלות שהוא מעלה לדיון צריכות לעמוד במוקד הדיון הציבורי בישראל ואינן יכולות או צריכות להיות מוכרעות על ידי בג”ץ”.

גביזון קראה ליישום עקרון הסף “חוסר שפיטות” בעתירות נגד חוק הלאום, עקרון המאפשר לבית המשפט לדחות עתירות מבלי לכתוב פסק דין שדן בנימוקיהן. “במקום תרבות פוליטית שבה יש מקום למשא ומתן, פשרה ועמימות, הסדרי יסוד יעמדו להכרעה בבג”ץ. הכרעה בסוגיות אלו תמשיך לפלג את הציבור הישראלי ובית המשפט העליון ימשיך לאבד ממעמדו כגורם מלכד בקרב החברה הישראלית”.

גביזון אף קיוותה כי עם דחיית העתירות בשל חוסר שפיטות, “בסופו של דבר דיון ציבורי ער יוביל לחקיקת חוקה שלמה למדינת ישראל, שבה ייקבעו לאחר דיון ציבורי מקיף הסדרים ביחס לזהות המדינה וביחס לכוחן היחסי של הרשות המחוקקת, השופטת והמבצעת. מסגרת חוקתית שלמה תאפשר לנהל את המחלוקות העמוקות מבלי לפגוע בבית המשפט העליון”.

עו”ד אורי ישראל פז הוא מוסמך תואר שני במשפטים, ונמנה על האישים עמם נפגשה פרופ’ גביזון במסגרת חוות דעתה לעיגון חוקתי לחזון המדינה ב-2015.