מהו הקדש? לאיזו מטרה ניתן להקדיש נכס לתועלת הציבור? והאם ניתן להקדיש מבנה לצורך בית כנסת? כל מה שחיפשת לדעת על נאמנות והקדש ציבורי או הקדש דתי במאמר שלפניך

ההקדש – נאמנות לתועלת הציבור

פרק ב' לחוק הנאמנות, שכותרתו היא "נאמנות על פי כתב הקדש", מתייחס למבנה מיוחד של נאמנות הנקרא "הקדש": ההקדש מהווה נאמנות לתועלת הציבור.

סעיף 17 לחוק הנאמנות מתייחס ליצירתו ותחילתו של ההקדש, וקובע ארבעה תנאים מצטברים:
א. כוונת היוצר ליצור את ההקדש – על כך פסק הנשיא מאיר שמגר בשנת 1990: "דרישת החוק איננה מתייחסת לכך שיוצר ההקדש יביע את רצונו ליצור הקדש במובנו הטכני-פורמלי של המונח; די, לעניין תחולת החוק, שהמקדיש יביע את כוונתו ליצור הקדש על-פי משמעותו המהותית-תוכנית, היינו, כי יורה על 'הקדשת נכסים לטובת הנה או למטרה אחרת…', כפי שמוגדר ברישא לסעיף 17(א)");
ב. מטרות ההקדש – בכלל זה יש לפרט מיהם הנהנים או מהן המטרות שלשמן תפעל הנאמנות.
ג. נכסי ההקדש – על כתב ההקדש לקבוע מהם הנכסים הנכללים בהקדש. הקביעה יכולה להתבצע על ידי ציון או תיאור הנכס. היא יכולה גם להתייחס לנכס קיים או לנכס שטרם בא לעולם. קביעת נכס משמעה, לעניין זה, הגדרה מספקת של הנכס לצורך מימוש כתב ההקדש.
ד. תנאי ההקדש – על כתב ההקדש לקבוע את תנאי ההקדש, לרבות הקביעה למי ובאילו תנאים יש להעביר נכסים או טובות הנאה אחרות, מהי תקופת קיומו של ההקדש, התנאים לסיומו וכדומה. כמו כן, תנאי ההקדש עוסקים גם בזכויותיהם וחובותיהם של הנהנים, הנאמן, יוצר והפרוטקטור (אם יש).

על כל ארבעת התנאים המצטברים הללו הקבועים בחוק הנאמנות, מוסיף המלומד שלמה כרם בספרו כי תנאי שאין חובה לכללו בכתב ההקדש, לפי נוסח הסעיף לעיל, אולם בלעדיו לא תקום נאמנות, הוא מינוי נאמן הואיל ומישהו חייב ליטול על עצמו את הביצוע של מטרות ההקדש. היה ולא נקבע נאמן או מנגנון למינויו, לא תתבטל הנאמנות, ובית המשפט ימנה נאמן (סעיף 21(ב) לחוק הנאמנות).
עם זאת, חוק הנאמנות אימץ את המונח "הקדש" גם לנאמנויות פרטיות ומאפשר הקמת הקדשות פרטיים לצידם של הקדשות ציבוריים, כאשר חלות הוראות מיוחדות נוספות לעניין הקדשות ציבוריים (פרק ג' לחוק הנאמנות) וראו על כך בהמשך.

מעמד ההקדש במשפט העברי

במשפט העברי, שימוש ברכוש ההקדש למטרות פרטיות או מעילה בכספי ההקדש נחשבו לעבירה חמורה של חילול הקודש, ואף השאת רווחים מנכסי ההקדש הייתה אסורה בהחלט.

מי שנמצא אשם במעילה שכזו, והוכח שעשה כן במזיד, ספג עונש של מלקות (ראו: רמב"ם, משנה תורה, הלכות מעילה א, ג). ואם עשה כן בשוגג, הוא נדרש להביא קורבן מיוחד לבית המקדש ולשלם את הערך הכספי של המעילה, בצירוף קנס שגובהו חמישית מערך נכס ההקדש שנעשה בו שימוש לא ראוי.

למעלה מכך, מעילה בשוגג ברכוש שהוקדש, שקדושתו הייתה קדושה כספית בלבד, הפקיעה את קדושתו של הרכוש וסיימה למעשה את קיומו של ההקדש.

לפי דעתו של פרופ' מנחם אלון המנוח, הרעיון של ההקדש הוא דוגמה לתפישה משפטית שהתפתחה לאורך מאות שנים בהתאמה להתפתחויות ולשינויים ביהדות בכלל. מהקדשת נכסים עבור בית המקדש, ההקדש התפתח לצוואה שהורישה את נכסי העיזבון לטובת מטרות צדקה.

במהלך תקופת השלטון העות'מני בארץ הקודש, החוק המוסלמי שלט בכיפה, והקדש יהודי יכול היה לשמש למטרות פרטיות, אם נכנס לקטגוריה של "הקדש משפחתי". הסיבה ליצירת מבנה משפטי כזה הייתה מניעת הפקעה של נכסים על ידי הרשויות.

אולם, לפי הדין העברי הקדש אינו יכול לשמש למטרות משפחתיות פרטיות, ובית הדין הרבני הגדול כבר פסק עקרונית כי אין להקדש למטרות פרטיות בלבד מעמד משפטי אשר דומה להקדש דתי.

בזמננו, השימוש במונח "הקדש" מצביע על כוונה לתרום או להקדיש רכוש למטרות צדקה.

הקדש ציבורי

בפרק ג' לחוק הנאמנות קבע המחוקק משטר מיוחד להקדש העונה על הגדרת "הקדש ציבורי".

"הקדש ציבורי" מוגדר בסעיף 26 לחוק הנאמנות כ"נאמנות שמטרתה או אחת ממטרותיה היא קידומו של עניין ציבורי". לפי לשון החוק, כל זיקת נאמנות שאחת ממטרותיה היא קידומו של עניין ציבורי – היא הקדש ציבורי. מכאן שאין הכרח שההקדש יעמוד בארבעת תנאיו המצטברים של סעיף 17 לחוק הנאמנות (כמפורט לעיל), אלא קיימות אפשרויות נוספות להקמת הקדש ציבורי: גם נאמנות על פי חוזה, שאחת ממטרותיה היא קידומו של עניין ציבורי, נכללת בהגדרת "הקדש ציבורי".

בית המשפט העליון כבר פסק כי לא ניתן לרשום בפנקס המקרקעין נכס על שם הקדש ציבורי וכי ההקדש הציבורי אינו אישיות משפטית עצמאית.

סמכות שיפוט

סעיף 41 לחוק הנאמנות מחריג את תחולתו לגבי "הקדש דתי שנוסד לפני בית דין דתי על פי הדין הדתי… ובעניין ניהולו הפנימי".

יש לדייק כי סמכות השיפוט של בית הדין הדתי מתייחסת אך ורק לשני עניינים: ייסוד הקדש דתי וניהולו הפנימי. ייסוד ההקדש בפני בית הדין הוא תנאי לסמכות השיפוט של בית הדין, למרות שאינו בהכרח תנאי לתוקף יצירת הנאמנות. שכן, הקובע את סמכות בית הדין הוא ייסוד ההקדש על ידי היוצר בפני בית הדין הדתי.

עניין נוסף שמוקנה לסמכות השיפוט הדתית היא הניהול הפנימי של ההקדש, הכולל מתן הוראות לביצועו היעיל של ההקדש, מינוי נאמנים, פיטורי נאמנים, מתן הוראות לנאמנים מפוטרים להעביר את כלל הנכסים, ספרי החשבונות ויתר המסמכים שברשותם אל נאמנים חדשים שמונו; מתן הוראות לנאמנים בדבר ניהול חשבונות, השקעת כספים, דרכי רכישתם של נכסים ומימושם; חלוקת הנכסים או טובות ההנאה לנהנים או למטרות אחרות.

לאחר ייסוד ההקדש, מוגבלת סמכות השיפוט של בית הדין הדתי לניהול הפנימי, כלומר למתן הוראות לנאמן ולפיקוח עליו. אין לבית הדין הדתי סמכות להכריע בחילוקי דעות שבין הנאמן לנהנה, או בין הנאמן לאדם שלישי. לפיכך, על הנאמן והנהנה להביא את סכסוכיהם להכרעת בית המשפט המחוזי – אשר רק לו יש סמכות שיפוט ייחודית בענייני נאמנות והקדשות.

אין במידע המופיע לעיל כדי להוות ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי, ובכל מקרה ספציפי יש לפנות למשרדינו לקבלת יעוץ משפטי מתאים כדי להימנע מטעויות בהקמת הקדשות ובניהול ראוי של הקדש, טעויות שעלולות לעלות כסף רב. משרדינו מתמחה בהצלחה בהקמת הקדשות, בהפעלתם ובייצוג משפטי בבתי דין רבניים ובבתי משפט מחוזיים ברחבי הארץ. אתה מוזמן להשאיר פרטיך למטה ואנו נחזור אליך בהקדם.

מקורות:
שלמה כרם, חוק הנאמנות, מהדורה רביעית, 2004.
ד"ר ירון אונגר, חוק לישראל: נאמנות בנכסים, תש"ע.
ד"ר אלון קפלן, נאמנות בישראל: הלכה למעשה, נובמבר 2017.