יחסי עבודה קיבוציים
יחסי העבודה במדינת ישראל מוסדרים בשורה של חוקים, הסכמים קיבוציים וצווי הרחבה לפי ענפי משק שונים. משפט העבודה בישראל מתייחד משאר ענפי המשפט בכך שקיימים בו מקורות נורמטיביים שאין להם אח ורע בשאר ענפי המשפט: הללו הם הסכמים קיבוציים וצווי הרחבה.
מעטים הם העובדים המודעים לעובדה כי ישנם ארגוני עובדים שונים שחתמו בשמם על הסכמים קיבוציים המעניקים לאותם עובדים זכויות נוספות, מעל ומעבר לזכויות הסוציאליות הקבועות בחוקים המגנים על זכויות העובדים.
כך לדוגמה, קיימים הסכמים קיבוציים החלים בענפי החקלאות והתעשייה, האבטחה והניקיון, ועוד ועוד.
ההסכם הקיבוצי הוא דרך נפוצה להסדרת יחסי העבודה בישראל. הסדרתם של הסכמים קיבוציים נעשית בהתאם לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957.
באמצעות צו הרחבה אפשר להרחיב את תחולתו של הסכם קיבוצי כללי גם על מעסיקים ועובדים במקומות עבודה שלא נכללו בו.
ההסכם הקיבוצי הוא הסכם שנערך בין ארגון עובדים לבין מעסיק או ארגון מעסיקים, שעוסק בתנאי עבודתם של העובדים אצל המעסיקים החתומים על ההסכם. ההסכם מבשיל במסגרת משא ומתן בין ארגון עובדים לבין מעסיק או ארגון של מעסיקים, ונקרא "משא ומתן קיבוצי". לאחר שהגיעו להסכמות על סעיפיו, ההסכם הקיבוצי נחתם בידי הצדדים, והופך להיות בעל תוקף המחייב את המעבידים החתומים עליו ואת כל העובדים של אותם מעסיקים, גם אם אינם חברים בארגון העובדים.
המשא ומתן הקיבוצי, וההסכם הקיבוצי שנחתם בעקבותיו, מגבירים את כוחם של העובדים, המתייצבים כקבוצה מאורגנת מול המעסיק, בהשוואה למשא ומתן לכריתתו של הסכם עבודה אישי, שבו העובד הבודד ניצב מול המעסיק.
הרשמה לניוזלטר:
הרשמו לניוזלטר של Uplaw ונשלח לכם מאמרים מרתקים.
