בחברה מתוקנת אין אדם רשאי לעשות דין לעצמו, ועליו להביא את תביעותיו בפני גוף שהוקם להכרעה בסכסוכים. מחלוקות המתעוררות בין אדם לחברו, בין אזרח לרשויות השלטון ובין רשויות המדינה לבין עצמן, מוכרעות בבית המשפט. עד לאחרונה, מחלוקות בין אנשים פרטיים יושבו באמצעות מאבק פיזי שנמשך עד שאחד הצדדים הכניע או הרג את יריבו. דו-קרב נחשב לפתרון אלגנטי ומקובל חברתית להכרעה במחלוקות בין אנשים מכובדים. כיום, ברוב המדינות המתורבתות שיטות כאלה נחשבות לפרימיטיביות ולברבריות. החברות הדמוקרטיות ייסדו בתי משפט וחוקקו חוקים שיהוו תשתית ליישוב מחלוקות.

אלא שבזמננו הולך ומתרחב השימוש לרעה בהליכי משפט, וזה לא צחוק "לחטוף" תביעת סרק. יש שמהלכים אימים בהגשת תביעות סרק, כדי להפעיל לחץ פסול על מתחרים עסקיים או להסב להם נזק כלכלי מכוון משיקולים זרים. לא פעם מוגשת תביעה-שכנגד כחלק מטקטיקה פסולה שמטרתה לייצר לחץ נגדי מול תביעה לגיטימית. תביעות אלה ידועות בכינויין – SLAPP (Strategic Lawsuit Against Public Participation). אין גבול לכוחות הנפש הנדרשים ממי שקיבל לידיו תביעה כזאת.

בפסיקה הוצבו אמות-מידה איך נזהה תביעת סרק, שבהגשתה אף מחויב עורך הדין עצמו בהוצאות בסכומים משמעותיים: תביעה שעילתה מנוגדת להוראה הסכמית שבין הצדדים ואין נימוקים לבטלותה; תובענה שחסר בה מידע או מסמכים שהיו, ולמצער היו צריכים להיות, בידיעת עורך הדין המייצג טרם הגשתה, כך שמלכתחילה היה עליו להעריך שמדובר בתובענת סרק; כאשר פנייה מקדימה לנתבע היתה מייתרת את ניהול התובענה; או שקלישותה של התובענה התחוורה במהלך הדיון, אבל התובע התעקש להמשיך לנהל אותה.

ואכן, כהיקף התרחבות תביעות הסרק – כך קמוצים אגרופי השופטים. באחד המקרים חויב עורך דין שהגיש תביעה ייצוגית מופרכת מיסודה בתשלום הוצאות של 20,000 שקלים (ע"ע 48523-10-12). ובמקרים אחרים אף נפסקו הוצאות של 250,000 שקלים, בגלל שהוגשה תביעת סרק שכנגד (ס"ע 5060-02-11). שני עורכי דין ששיתפו פעולה בהגישם עשרות בקשות סרק לתביעות ייצוגיות אף חויבו לשלם לנתבעים כחצי מיליון שקל (ת"צ 36086-07-11). ורק לאחרונה נמחקה על הסף "תביעת השתקה" אסטרטגית, בסכום "צנוע" של 300,000 שקלים, שהגישה חברה כלכלית נגד יועצת בפייסבוק ש"העזה" להמליץ בשלילה על מוצרי החברה (ת"א 12217-12-16).

בעיני, עקרון תום הלב הדיוני צריך לעמוד לנגד עיניהם של עורכי הדין כפלס ומצפן. ראוי לזכור כי עצם עמידה על הזכות בערכאות המשפט, אין בה משום הפרה של חובת תום הלב בשימוש בזכות. פרשנות אחרת עלולה להוביל לתוצאה אבסורדית. לפי הנשיא בדימוס מאיר שמגר, תום הלב הוא צורת התנהגות, הנקבעת לפי אמות מידה כלליות, על-פיהן מסיקים מהו הראוי והמצופה בנסיבות נתונות. ולפי הנשיא בדימוס פרופ' אהרן ברק, תום הלב מבוסס על ההנחה כי כל צד דואג לאינטרסים של עצמו, אך הוא מבקש להבטיח כי דאגה זו תיעשה בהגינות, תוך הבטחת המשימה המשותפת של שני הצדדים. תום הלב אינו מטיל חובה לאלטרואיזם. אדם לאדם – לא זאב ולא מלאך, אדם לאדם – אדם. וכך מתחילה ונגמרת כל תשובה לשאלה: האם להגיש תביעה ולמצות כל דין, או שאין לה סיכוי משפטי ונסתפק בחריקת שיניים?

נוסח מקוצר של רשימה זו פורסם בפורטל תקדין.