תמונה מאתר הארץ, צילום מסך מחשב, צלם התמונה: דודו בכר

פסק דינו האמיץ של השופט עאטף עיילבוני החזיר מעט מהסומק ללחייהם של בתי המשפט בישראל. לאחר שנים של רודנות משפטית רדיקלית ופטרנליזם צדקני נבוב מצדה של עורכת הדין דינה זילבר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, בסוגיות המכונות על ידה "הדרת נשים", הגיעה העת למבט שיפוטי מפוקח ומאוזן על פניה המורכבות של המציאות החברתית בישראל הרב-תרבותית.

"שומה על החברה להתנהל בצורה מחושבת ומאוזנת, על מנת לתת אפשרות למגוון הרחב של המגזרים באוכלוסייה, להשתמש במרחב הציבורי במידה שוויונית ככל האפשר", קבע עקרונית בית המשפט המחוזי. "לצורך חלוקת המשאב הציבורי בין כלל המגזרים באוכלוסייה, נדרשת מחשבה מעמיקה ויסודית, הלוקחת בחשבון את צרכי המגזרים השונים ואורחות חייהם, על מנת שניתן יהיה לחלק את אותו משאב מצומצם בצורה הולמת והוגנת, כלפי כל המגזרים, מבלי שהדבר יהווה כפייה של אורחות חיים של מגזר מסוים על אורחות חייו של מגזר אחר".

חבל שהיה צורך בשופט מחוזי, המשתייך למיעוט הערבי-נוצרי, כדי להעמיד דברים על מקומם המכונן. לעומתו, פסק הדין ה"פרוצדורלי" שהנפיקו אמש בזריזות-שיא קנאית שלושה שופטי בית המשפט העליון, הישובים גבוה במגדל השן ומנותקים מהרב-גווניות של העם בישראל, מטיל עננה של התנשאות ופטרנליזם מיותרים. אם להשתמש בעגה החרדית-ישראלית, הרי שמדובר בעוד הוכחה ניצחת לחיי המיעוט החרדי בישראל – "בגלות אצל אחינו הטועים".

יש לברך את היועץ המשפטי לממשלה ד"ר אביחי מנדלבליט על עמדתו לבית המשפט כי מהבחינה העקרונית, ייתכנו נסיבות מיוחדות שבהן תוכל רשות מקומית לקיים אירוע בהפרדה עבור הציבור החרדי, וכי בכוונתו להידרש בהקדם לאמות המידה המשפטיות ולנסיבות המיוחדות הנוגעות לקיום אירועים בהפרדה עבור הציבור החרדי.

לפני שופטי בג"ץ תלויה ועומדת בימים אלה להכרעה עתירה של חסידי הליברליזם הרדיקלי נגד מוסדות ההשכלה הגבוהה לחרדים, שנשים וגברים חרדים לומדים בהם בכיתות נפרדות. שופטי הערעור אמש הדגישו אמנם בסיפא של פסק הדין כי "איננו נדרשים לגופה של המחלוקת בין הצדדים" (סוגיית ההפרדה של מופע מוזיקלי המיועד לציבור החרדי בפארק עירוני), אולם אין זהו סוד שבכסות של נימוקים פרוצדורליים פוסקים שופטי בית המשפט העליון הכרעות חד-צדדיות בסוגיות השנויות במחלוקת נוקבת בזירה הציבורית, כאשר שוב ושוב הולכות ומתגלות פניו האולטרא-ליברליות חילוניות של בית המשפט העליון של ישראל.

הסיסמה של "בית משפט המגן על מיעוטים" הפכה לצערנו למס שפתיים שאין לו אחיזה במציאות עלי ספר בפסיקת בית המשפט העליון, אלא אם נחשיב את הציבור החילוני למיעוט בישראל שיש להגן על זכויותיו בעשורים האחרונים (וכבר הבהיר בזמנו הנשיא אשר גרוניס, בפרשת גיוס החרדים לצה"ל, שהציבור החילוני איננו מיעוט שיש להגן עליו מול המיעוט החרדי).

בין "צניעות" ל"הדרה"

הזיהוי של נורמות הצניעות ההלכתית במרחב הציבורי עם סוגיית "הדרת נשים" שוגה בהבנה בסיסית של היהדות. ערך ה"צניעות" בהלכה היהודית נשען על נקודת המוצא ההלכתית בדבר השונות בין המינים. אולם, בניגוד למקובל לחשוב, הלכות הצניעות ב"שולחן ערוך" לא באו להגביל את הנשים – אלא דווקא את הגברים. מכאן שכל דיבורי ההבל על "הדרת נשים" ביחס להלכות הצניעות של ההלכה היהודית, לה נאמנים בני המיעוט החרדי בישראל, מבטאים בערות (משפטית) לשמה בעולמה של היהדות.

אף קיימת עמדה רעננה של המשפטנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי, לפיה "היסודות להלכות הצניעות אינם נמצאים במתח שבין המינים ואינם נובעים מחשש לאיסורי עריות ומגרימת הרהורים" (מיכל טיקוצ'ינסקי, "גדולה מסך חלקיה: צניעות כעקרון יסוד", אקדמות, גיליון 29, תשע"ד-2014, 69-77).

נבהיר לשופטי בג"ץ היושבים על המדוכה כיום בסוגיית ההפרדה בקמפוסים החרדיים כי בחברה החרדית הצניעות היא ערך מרכזי ומכונן, ומקובלת הפרדה קפדנית, הנשמרת בכל הגילאים וכמעט בכל האתרים: בחדרי שינה לילדים ולילדות, במוסדות החינוך, בסביבת העבודה, במוסדות האקדמיים, בכל האירועים המשפחתיים והחברתיים, וכמובן במרחב הציבורי כמו בתי כנסת המחולקים באמצעות מחיצה, בחופי הרחצה ובמקוואות בחלוקה בין שעות השתתפות נפרדת לגברים ולנשים, ואף בתחבורה הציבורית, הדומיננטית בקרב החרדים שחיים בעוני מבחירה, המכונים "קווי מהדרין".

זאת טעות אופטית להחיל על המיעוט החרדי את ערכי הפמיניזם הרדיקלי, בשעה שכפי שהצביע פרופ' אבי וינרוט בספרו המשפטי "פמיניזם ויהדות" (ידיעות אחרונות, 2001), הפמיניזם התרבותי הוא שמתאים בגישתו הבסיסית ליסודותיה של ההשקפה ההלכתית. ראיית ההבדלים בין המגדרים כנתון מהותי והיחס החיובי להבדלים הללו משותפים הן לפמיניזם התרבותי הן לגישה הבסיסית המשתקפת בהלכה היהודית.

ניתן להגן על ערך הצניעות לפי הפמיניזם התרבותי – להבדיל מהפמיניזם הרדיקלי שבו דוגלות המשפטניות ד"ר יופי תירוש (העותרת לבג"ץ נגד הפרדה במוסדות השכלה לחרדים) ופרופ' נויה רימלט – לנוכח ההנחה שאכן יש הבדל בין נשים לגברים בעניינים שהצניעות יפה להם. "המרת תפיסת הזכויות של כל פרט אוטונומי באתיקה של אכפתיות המשולבת בחתירה לפשרה מעשית יכולה לתמוך בנורמות של צניעות", היטיב לאפיין ד"ר אליעזר חדד. "החשיבה על המרקם האנושי כעל רשת של יחסים המתחשבת בחולשות הזולת יכולה לעצב נורמות צניעות כל עוד יש בהן איזון המתחשב בצורכיהם ובתחושותיהם של בני שני המינים. מובן שגם נורמות הצניעות צריכות להתגבש על בסיס הקשבה אמפתית לבני שני המינים" (אליעזר חדד, "השווה הכתוב אישה לאיש": על מעמדן של נשים בבתי דין רבניים, מחקר מדיניות 100, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים, תמוז תשע"ג, יוני 2013, בעמ' 131).

אם נעמיק ונתבונן בהיגיון שעומד מאחורי דיני הצניעות, נגלה שלא מסתתרת כאן תחושת עליונות גברית או רצון להנמכת קומתן של הנשים. דינים אלה מבוססים על ההבדל המוכר בין מנגנון העוררות המינית של גברים ונשים. אצל גברים מגיב מנגנון זה בדרך כלל לביטויים גופניים של נשים (מראה חיצוני, גוף חשוף וכדומה) ואצל נשים התשוקה מתעוררת יותר כתגובה למערכת רגשית שמתפתחת אצלן כלפי גבר מסוים. אמת הדבר שבדור האחרון, עם טשטוש ההבדלים בין המינים גם ההבדל הזה מתקהה (בעיקר במגזרים שאינם מסורתיים). למרות זאת הוא קיים עדיין באופן משמעותי. אם בעתיד ייעלם ההבדל הזה ומראה של גברים חשופים יגרום לסערה הורמונלית אצל נשים, יצטרכו פוסקי ההלכה לשבת על המדוכה ולשקול החלה הדדית ושוויונית של דיני הצניעות.

באופן פרדוקסלי, למרות שברמה העקרונית מקור "הבעיה" הוא הגוף הנשי, התוצאה היא שברמה המעשית דווקא הגברים מודרים יותר מהנשים. זאת כיוון שבציבור תורני נשים יכולות לצפות בהופעה של זמר, אך גברים מנועים מלהיכנס להופעות של נשים ולהיות נוכחים בהופעות בית ספריות של בנותיהם. אישה יכולה לטייל להנאתה בחוף מעורב, אך גבר מנוע מכך מבחינה הלכתית.

ואולי יותר מכל אלה יש להזכיר שבשונה מהמקרה של ההפרדה הגזעית בארצות הברית, בחברות שבהן מקובלת הפרדה בין המינים היא נעשית על דעת שני המינים ומרצונם הוולונטרי. לכן גם התיר בזמנו כבוד השופט אליקים רובינשטיין את הפעלת התחבורה הציבורית הנפרדת של "קווי מהדרין".

חשוב להדגיש שלאף אחד, גם לא לליברל הקיצוני ביותר, אין זכות למנוע מקבוצה מסוימת לוותר על זכות מסוימת או להדיר את עצמה ממרחב מסוים בגלל ערך שהיא מאמינה בו. ואם יטען מישהו שהקבוצה אינה יודעת מה טוב עבורה, ששטפו את מוחה בחינוך שמרני וצר אופקים הוא רק מעיד על עצמו שהוא המתנשא והוא זה שמדיר קבוצה מסוימת מהזכות לקבוע את גורלה בעצמה.

עו"ד אורי ישראל פז מתמחה במשפט ציבורי ומוסמך תואר שני במשפטים

לחצו לקריאת הכתבה בעיתון תקדין »