במשפט העבודה בישראל מקנה לעובדים שכירים לא מעט זכויות על פי "חוקי המגן", וחשוב לכל מעסיק ולכל עובד ועובדת, על בסיס יחסי עובד-מעסיק, להכיר את החוקים הללו. אחת הזכויות הללו תשלום על שעות נוספות בעבודה.

הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 (להלן: "החוק"), מגדירות בסעיף 1 את המשמעות של "שעות נוספות", שהן שעות עבודה עודפות, העולות על שעות העבודה החוזיות שהוסכמו עם העובד, אך נופלות לגדר השעות שנתחמו בחוק.

כך, בהתאם להוראות סעיף 2(א) לחוק, "יום עבודה לא יעלה על שמונה שעות עבודה"; וכך, לפי הוראות סעיף 3 לחוק, "שבוע עבודה לא יעלה על 45 שעות עבודה"; וכך, בהתאם להוראות סעיף 4 לחוק, "העבדת עובד בשעות נוספות אסורה".

החל מיום 1.7.2000 שבוע העבודה הוא 43 שעות עבודה בלבד, ושכר השעה יחושב על בסיס 186 שעות לחודש עבודה. בהתאם, בשבוע עבודה בן חמישה ימים יום עבודה רגיל הוא בן 8.6 שעות עבודה, והעובד זכאי לגמול שעות נוספות בעד עבודה מעבר ל-8.6 שעות עבודה ביום. בשבוע עבודה בן שישה ימים, יום עבודה הוא בן שמונה שעות, בתוספת של שלוש שעות עבודה ביום שישי (סך הכול 43 שעות שבועיות).

בהתאם להוראות סעיף 16 (א-ב) לחוק שעות עבודה ומנוחה, מחובתו של המעסיק לשלם לעובד גמול שעות נוספות. על פי סעיף זה, עבור השעתיים הנוספות הראשונות העובד זכאי לתשלום בסך 125% משכרו הרגיל. בגין כל שעה נוספת מעבר לכך, העובד זכאי לגמול בשיעור 150% משכרו הרגיל.

וכבר הוטעם בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה כי חובת תשלום גבוהה יותר עבור עבודת שעות נוספות נקבעה בחוק על מנת להטיל על המעסיק עומס כלכלי, וכדי להפוך את העבודה בשעות נוספות לבלתי כדאית מבחינה כלכלית, וכן כדי לפצות את העובד על עבודתו.

תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בגין אי-תשלום שעות נוספות יש להגיש בצירוף תחשיב מדויק של שעות העבודה הנתבעות, כאשר על 60 שעות עבודה נוספות חודשיות ראשונות חלה חובת ההוכחה על כתפי המעסיק, ועל היתרה חלה חובת ההוכחה על כתפי העובד.